התחקיר הסנסציוני של חדשות 2 על שוברים שתיקה

שתפו לטובת מי שלא צפה:
הכתבה המלאה של חדשות 2 הערב על שוברים שתיקה ועל מנכ"ל מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה – Molad. איסוף מודיעין טקטי על צה"ל וחשד לשליחה של צעירה לתוך יחידה בצה"ל כדי שתביא עדויות- החומרים הייחודיים שאספו עד כאן.
אנא הפיצו בכל הכוח, הרשת צריכה להיות מלאה בכתבה החשובה הזו.

כתובת מקוצרת למאמר http://wp.me/p1CvxQ-wO

מקור : פייסבוק

מודעות פרסומת

תעזבו אותנו מדמוקרטיה!

מחנה השמאל המתוסכל מכך שהציבור לא קונה את סחורת השלום שלו, מנסה לדבר בשם רוב דמיוני, ובמקביל לעקוף את הממשלה הנבחרת, בעזרת הסתייעות בגורמים זרים. אחרי שאובמה איכזב, אולי תגיע הישועה מאירופה, עצרת האו"ם, פיפ"א ותנועת ה-BDS. בינתיים נקראת האופוזיציה לאמץ את התנאים המוקדמים. של אבו-מאזן כמובן

הטענה על "הרוב"
    
הטענה כי "הרוב בישראל" תומך בנסיגה מהשטחים או בפתרון שתי מדינות לשני עמים (כפי שהכריז למשל, רק לאחרונה נביא המזרח התיכון החדש, שמעון פרס), מושמעת בניסוחים שונים ואיננה חדשה. לבד מכך שהיא שקרית, מאפיין אותה גם צד משעשע למדי: משמיעים אותה בדרך כלל גופים פוליטיים שכוחם בכנסת עומד ביחס הפוך לצעקנותם

לעולם האשליות שהמציא השמאל הישראלי בכל הקשור לפתרון הסכסוך עם הפלשתינים, אין קונים רבים בארץ. כדי להתגבר על התסכול הזה, המודגם שוב ושוב בתוצאות הבחירות, פיתח המחנה השפוי טיעון כפול: ראשית, הרוב במדינה הוא כביכול בעד פתרון שתי מדינות לשני עמים (ולכן אין לייחס משמעות רבה לעמדתה של ממשלת ישראל). שנית, כדי להתגבר על המכשלה האלקטוראלית, יש להסתייע בגורמים זרים, מפני שרק בכוחם לכפות על המוני הישראלים הנבערים מדעת את הפתרון המדיני, שלרוע המזל נגלה רק לעיני קומץ נאורים בלבד.

הטענה כי "הרוב בישראל" תומך בנסיגה מהשטחים או בפתרון שתי מדינות לשני עמים (כפי שהכריז למשל, רק לאחרונה נביא המזרח התיכון החדש, שמעון פרס), מושמעת בניסוחים שונים ואיננה חדשה. לבד מכך שהיא שקרית, מאפיין אותה גם צד משעשע למדי: משמיעים אותה בדרך כלל גופים פוליטיים שכוחם בכנסת עומד ביחס הפוך לצעקנותם.

החל ממרצ (שבכנסת הנוכחית הצטמקה לסיעה בת 5 חברים) ובתנועת הרחוב שלה שלום עכשיו, המשך בעשרות ארגוני השמאל הקיצוני האנטי-ציוני המופיעים תחת שם הקוד "ארגוני זכויות האדם", וכלה באותם כרוזים החתומים על-ידי המכונים "אנשי רוח" – כרוזים החתומים על-ידי אותם אנשים ומתפרסמים באכסניה הקבועה וההולמת את תוכנם: הביטאון הפלשתיני בשפה העברית, הארץ.

הנתון שמוסתר

הטענה הנדושה הזו בדבר "הרוב בישראל" (שאותו כמובן מייצג "המיעוט"), מסתמכת כביכול על כל מיני סקרים, שאיש לא טורח לגלות מי מימן אותם. מסיבה מובנת מאוד, מתעלמים מנפנפי הסקרים הללו מן הסקר הקובע ביותר – תוצאות הבחירות – ולא קשה להבין מדוע.

אבל זה לא הכל. כאשר נשאלים הישראלים האם הם בעד שלום תמורת נסיגה? באופן טבעי צפוי רוב גדול, ואת זה מזדרזים לספר לנו בהתרגשות עצומה. הבעיה מתעוררת כאשר עורכי הסקרים המסתוריים מתחילים לפרק את החבילה הקוסמת, ואז מסתבר שכגודל הנסיגות – גודל ההתנגדות.

מיותר לציין, שלפני הנשאלים לא מוצגות שאלות "מטרידות", המתייחסות, למשל, להיקף הנסיגה שבעצם דורשים הפלשתינים, שהנסיגה הזו כוללת את חלוקת ירושלים ומסירת האגן הקדוש (הרי ההיסטוריונים הפלשתינים כבר קבעו כי אין שום ראיה לקדושת הכותל המערבי), שלא לדבר על זכות השיבה.

אז מה הפלא, שכאשר מוצגת לנשאלים שאלת המפתח לסיום הסקר: האם לדעתך יש סיכוי שיושג שלום במו"מ? משיב הרוב הגדול בשלילה.

את הנתון הזה מקפידים "דוברי הרוב" להסתיר. ממילא הם הרי בטוחים שמדובר בציבור מטומטם, שסווג כ"בבונים" על-ידי הוגי דעות שמאלנים הרבה לפני שהרב יאיר גרבוז הפציע בשמי כיכר רבין. הגזענות ההזויה הזו – שניתן לגלות אותה בנקל גם בתגובותיהם של טוקבקיסטים רבים באתרי האינטרנט של הארץ ו-ynet – איננה מקרית.

היא נועדה להסביר למחנה השמאל המתוסכל, למה כל כך מעט אנשים מגלים הבנה לאשליות השלום שהם מציעים? איך זה שקומץ מנשקי מזוזות, לא מבין את מה שחכמי האיחוד האירופי תפסו מזמן? האם לא ברור לעובדי האלילים שהסכם אוסלו היה הסכם נפלא, ולא פטה מורגנה אומללה, ורק ממשלות המתנחלים הן שהרסו אותו?

חרף נכותו השכלית, עמד הציבור בישראל על כך שבצד הפלשתיני יש פרטנר שאיננו מעוניין בעצם בסיום הסכסוך אלא בסיום שהותה של מדינת ישראל באזור. הפלשתינים מוכנים לשתי מדינות: אחת פלשתינית ואחת "מדינת כל אזרחיה" – הנוסחה האהובה גם על הרשימה הערבית המאוחדת וגם על מחנה השמאל. זו גם הסיבה לקיתון החרפות שהוריד המחנה הזה על הדרישה שהפלשתינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי. באמת חוצפה.

פתרון כפוי

וכאן אנו מגיעים ליסוד השני בתפישת עולם האשליות של מחנה השמאל: הפנייה לגורמים זרים לכפות פתרון על ממשלות ישראל סרבניות השלום הבלעדיות.

גם הגישה הזו איננה חדשה. ב-27 ביוני 2002, למשל, פירסם מנהיג מרצ דאז, יוסי שריד, מכתב גלוי לנשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש (הבן), שהתפרסם ב-ynet (לפני ששריד הצטרף להארץ, על תקן של משגיח הכשרות הראשי).

במכתב זה, שירטט יוסי שריד בדיוק את אותם קווי מחשבה ופעולה לפיהם פועל מחנה השמאל היום. "גם אם הממשלה נהנית מרוב מצביעים" – כתב שריד – "דווקא ההצעות שלנו, לפי בדיקות וסקרים, זוכות לרוב של תומכים".

תרגום: יש אומנם בישראל ממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי, אבל "דווקא להצעות שלנו" (הכותב שהוא צנוע ידוע, אינו מפרט במי בדיוק מדובר), יש "רוב של תומכים"… הבנתם? לפי המתמטיקה של שריד, רוב שהושג בבחירות דמוקרטיות נופל במשקלו ובכוחו מהמיעוט, מפני שהמיעוט אימץ את הדעות הנכונות.

כלומר, כל המצביעים שווים אבל יש מצביעים שווים יותר. איך כתב ג'ורג' אורוול ב"חוות החיות" שלו: "כל האנשים שווים אבל יש אנשים שווים יותר"…

בסיום מאמרו הגלוי, פונה שריד לנשיא בוש (שאיכזב אותו בנאומו): "אנחנו (מעניין מי זה "אנחנו"?) מצפים שמעצמת-העל תגלה כאן מעורבות יותר עמוקה, פעילה ובעיקר מתמדת. שתכונן משטר נאמנות בגדה המערבית וברצועת עזה, שיחליף את הכיבוש הישראלי, ויעקוף את שלטונו של יאסר ערפאת".

לא ברור כיצד צריך היה "לעקוף את שלטונו של ערפאת", אבל לפחות בנקודה זו, יוסי שריד היה הוגן יותר ממנהיגת מרצ הנוכחית, זהבה גלאון, שבדרך כלל מדקלמת בעברית כל מה שאבו-מאזן אומר בערבית. הוגן יותר אפילו מהעיתון בו הוא כותב היום.

טקטיקה ישנה

מאמר המערכת של הארץ ביום ראשון שעבר (18 במאי) נשא את כותרת החרום "להציל את ישראל מקיפאון"! מבחינת תוכנו, יכול היה להיכתב גם במוקטעה. בחלקו הראשון מתרעם בעל המאמר על הנשיא אובמה, על שבראיון שלו לרשת "אל-ערבייה" (שקטעים ממנו בתקשורת שלנו – סולפו), אמר כי "הסכם שלום בין ישראל לפלשתינים אינו אפשרי בשנה הקרובה".

במסר הכועס לנשיא אובמה נאמר: "מותר לתמוה ואף להתקומם על פסיקתו של אובמה, שהרי מי כארה"ב יכול להפעיל מכבש מדיני כדי לגרום לממשלת ישראל לשנות את מדיניותה". אבל בכל זאת תקוות הארץ לא אבדה: "עצרת האו"ם שתתכנס בספטמבר בשלה יותר מבעבר לקבל החלטות נחושות שיתמכו בדרישת הפלשתינים להכיר בעצמאותם. יותר ויותר ארגונים מצטרפים לתנועת החרם על ישראל".

לקראת הסיום נזכר בעל המאמר, שפרט לאובמה המאכזב, לעצרת האו"ם המבטיחה ולתנועת ה-BDS העושה חיל (תנועת החרם על ישראל), יש גם אופוזיציה בכנסת, והוא מזדרז להתוות לה דרכי פעולה ראויות.

"אופוזיציה זו שהתחייבה להיות לוחמנית, אינה רשאית להסתפק בתגובות או בסיסמאות. עליה לאמץ את תנאיו של אבו-מאזן כנקודת פתיחה למו"מ ולהצהיר על 'כשרותו' כשותף. עליה לפעול בזירה הפנימית והחיצונית כדי לגייס מנהיגים ומדינות לקואליציה רב-לאומית שתדחוף למו"מ מדיני".

אל תחפשו בהמלצות של הארץ איזשהו איזכור לתנאים של ישראל. השתגעתם? לא תמצאו זכר להן. יוק. ישראל – לפי הביטאון הפלשתיני בשפה העברית – חייבת להיענות אוטומטית לכל תנאיו של הפרטנר המושלם והכשר אבו-מאזן, עוד לפני בכלל שמתחיל המו"מ.

בוז'י הרצוג גם נקרא לפעול בחו"ל לגייס "מנהיגים ומדינות" לקואליציה רב-לאומית שתכפה פתרון מוסכם על אבו-מאזן.

חזרנו לטקטיקה הישנה-נושנה של השמאל. אם אין אני לי, ונכשלתי שוב ושוב בבחירות, מי לי, אם לא המחנה הציוני? העולם? אירופה? עצרת האו"ם? פיפ"א? ה-BDS?

תעזבו אותנו מדמוקרטיה! הישראלים, במיוחד אלה המתגוררים מחוץ לתל אביב, לא קוראים את הכתובת על הקיר מפני שהם אינם יודעים לקרוא. רק אנחנו יודעים, אבל הם לא שומעים לנו.

מקור : News 1

ראשי 'שוברים שתיקה' מסייעים לטרוריסטים

׳שוברים שתיקה׳ מתעלמים מהטבח במחנה הפליטים אל־ירמוכ ומהמלחמה של א־סיסי בעזה. המטרה האמיתית של הארגון היא החרפת העימות ולא דאגה לחיי הפלסטינים

תעמולה ולא ענייני מוסר: ארגון 'שוברים שתיקה' הוא גוף נתעב במיוחד. הוא עושה שימוש במלכודת העכברים של האתוס המצפוני הישראלי כדי למשוך לתועלתו חיילים צעירים, ועדויותיהם מצטרפות לבסוף למסמך תעמולתי שמסייע לטרור של ארגוני ג'יהאד המטיפים ופועלים לרצח־עם.

בתעמולה של 'שוברים שתיקה' הם מציבים סימן שאלה, האם צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם? על כך יש תשובה ברורה. צבא שנלחם בארגוני חמאס וג'יהאד אסלאמי, פתח' וכל שאר הארגונים הטרוריסטיים במטרה אחת בלבד – להגן על אזרחי מדינתו, הוא צבא מוסרי. צבא שנותן ללא הרף התרעות ואזהרות למחבלים ומאבד בכך את גורם ההפתעה הוא אכן הכי מוסרי בעולם, עד כדי כך שבאובדן מדעת של יתרון המודיעין הוא הופך ללא מוסרי. זאת מכיוון שאִפשר לרבי־מחבלים לחמוק.

ומנגד, ארגון המייצר מסמכי תעמולה המסייעים לארגוני הטרור לקראת המלחמה הבאה – הוא בוודאי לא מוסרי. יתר על כן, אי שם בעתיד מחברי דו״חות 'שוברים שתיקה' ו׳בצלם׳, ביודעם היטב כיצד הם מתדלקים את שנאת ישראל, עלולים אף להיחשב כמשתפי פעולה עם מבצעי טרור במגמה לרצח־עם. כל אחד מבין שתעמולת הזוועה של הארגונים הללו נועדה לייצר עוד שכבה של מגן אנושי לטובת הטרור.

צילום מסךעל המעשים הנוראיים שם אין ביקורת . דאעש בירמוך צילום מסך
לא קשה להוכיח ש׳שוברים שתיקה' עוסקים בתעמולה ובלוחמה פסיכולוגית במקום בענייני מצפון ומוסר. לפני כחודש נכתבו בגרדיאן הבריטי ושודרו ברשת אל־ג'זירה דברים דומים לגבי המצור והטבח שמטילים הכוחות השונים באזור דמשק על מחנה אל־ירמוכ המאכלס פלסטינים: "בואו נהיה ישרים עם עצמנו, כמה שונה היה היחס, כמה רועשת ולוהטת הייתה התגובה שלנו אם האנשים המטילים מצור על ירמוכ היו לובשים מדי צה"ל", אמר מהדי חסן, כתב אל־ג'זירה. פעיל הומניטרי פלסטיני אמר: "אני זועם ומתקומם על השתיקה המפחידה הזאת".

טוב, קשה לצפות מ'שוברים שתיקה' או מ׳בצלם׳ או ממצפוניסטים ערבים מקומיים להתבטא בנושא הטבח בירמוכ שבסוריה. זה רחוק. איזה 60 קילומטר. אבל מה לגבי פלסטינים שהם תושבי עזה? אותם אנשים הסובלים מהלוחמה המצרית נגד הטרור של חמאס ברפיח המצרית ובשאר היישובים הפלסטיניים, שסובלים קשות ממבצעי הרס המנהרות שמנהל הגנרל א־סיסי? אלה אותם בני אדם. גם כאן ההרוגים, וגם האיום לפנות את כל רפיח המצרית מתושביה, נתקלים בכתף קרה ובקול דממה דקה, מכיוון שהחיילים המבצעים את המלאכה אינם לובשים מדי צה"ל, שלא לדבר על כך שהם מוסלמים, ולא יהודים כמו מרבית "האנשים" הלובשים מדי צה"ל.

שתיקה רועמת ומפחידה של 'שוברים שתיקה' במקרה עזה־מצרים פירושה אחד: סבל הפלסטינים אינו מעניין אותם. בשבילם הפלסטינים הם בשר תותחים לתעמולת זוועה אנטי־ציונית. הם שותפים רק למתקפת־נגד מוסרית כאשר מדובר בישראל. אם סבלם אינו מביא תועלת לתעמולה הזאת, אין משמעות לקיומם.

נערי המצפון במלכודת העכברים

אם נסתמך על צורת החשיבה של דוד זונשיין, המשמש היום כיו"ר הנהלת ׳בצלם׳, אפשר לטעון שזוהי מדיניות מכוונת. "בשטחי הגדה ועזה מתקיימת שנים ארוכות מלחמה שאינה המשך המדיניות בדרך אחרת, אלא היא המדיניות עצמה", הוא כתב לפני כשבוע וחצי במאמרו ב'הארץ'. למי שלא הבין, מלחמה מתמדת בפלסטינים – זו מדיניות ישראל, כך מאשים זונשיין. לפי תיאור המציאות שלו, משנה לשנה מחריף העימות בשדה הקרב בין ישראל לחמאס ולשאר ארגוני הג'יהאד, והוא לכאורה צודק.

אבל אם שופטים לפי תוצאה, הרי מי שהובילו לתוצאה הזו הם דוד זונשיין וחבריו מהשמאל ומארגוני זכויות האדם השונים. הרבה שנים לפני שמישהו העלה בדעתו שאף־16 ומסוקים יפציצו בעזה, הם הטיפו להקמת מדינה פלשתינית אחרי משא ומתן עם אש"ף. בעזה ספציפית הם קיבלו שתי נסיגות שלא היו מחויבות על פי העיקרון, החוק וההסכמים, אך קודמיהם של ארגוני 'שוברים שתיקה' תמכו בהתנתקות שהשנה ימלאו לה עשור.

ההתנתקות נועדה להיטיב עם תושבי עזה, שלא יראו יותר יהודים מול העיניים, ועל חורבות היישובים יקומו רבי־קומות, יבואו משקיעים זרים, ועזה תהיה אי של גאות כלכלית בנוסח הונג־קונג. התוצאה, כפי שכתב דובר הארגונים האלה, זונשיין, היא "מלחמה שאינה המשך המדיניות… אלא היא המדיניות עצמה". מדיניות של ג'יהאד ומהפכה פלסטינית עד הניצחון, עד השמדתה של ישראל.

צילום: איי.אף.פי
אירגוני השמאל מתדלקים את השנאה . 
צעירים עזתים במחנות האימונים של חמאס צילום איי.אף.פי

לאחרונה צצים סימני שאלה, שמא זו גם המדיניות של 'שוברים שתיקה'. שהרי זאת התוצאה: הפלסטינים מחזיקים היום ארסנל טילים שמכסה את רוב שטחי המדינה. אחרי כל סבב לחימה, חריף מקודמו, מתגייסים אנשי הארגון כדי לייצר עוד מתקפת דו"חות, שתסייע לגופים משפטיים פוליטיים להילחם בישראל, ואם אפשר, תרתיע את צה"ל מניהול מלחמת חורמה כשיגיע הסבב הבא.

אבל מה גורם לנו לראות ב'שוברים שתיקה' ארגון בזוי ונתעב במיוחד? בגלל ההירתמות לאותה מערכה בינלאומית שיסודה באנטישמיות ובאנטי־ציונות. אמרו כבר העיתונאים והפלסטינים עצמם את כל מה שיש לומר נוכח "השתיקה המפחידה" סביב ירמוכ. מקור השתיקה בכך שאין מניע אנטישמי/אנטי־ציוני בדיווח על ירמוכ. כשהאובססיה הקטלנית הזו קיימת, כשצה"ל נלחם, אז נערי המצפון שנלכדו במלכודת העכברים המצפונית של 'שוברים שתיקה' מגויסים למסור עדויות.

חוק יסוד של האנטישמיות קובע שמה שאומרים על היהודים מתקבל מיד כאמת מוחלטת. זה יסוד קבוע בהתקפות האנטישמיות בכל הדורות.
הוא הוכח בפרקים האפלים של המאה הקודמת, והוא הוכח שוב באינתיפאדה השנייה בפרשות כמו מוחמד א־דורה וקרב ג'נין. כאשר נמצא יהודי מתוך מדינת ישראל המבטא עמדות זהות ומעניק אישור מבפנים לאותה תעמולת שנאה אנטישמית מחוץ, יש בכך מכפיל כוח מסוכן להתקפות מבחוץ. למעשה, כל המסע האנטי־ציוני היום, המאיים על קיומה של ישראל, נשען על מקורות פנים־ישראליים – בעיתונות, בדו"חות ובהצהרות פוליטיות.

זונשיין וחבריו יסבירו כי הם ציונים וכי ישראל חזקה ובעלת עוצמה צבאית, ולכן גורמים אנטי־ציוניים בעולם אינם מהווים איום אמיתי. הייתי אומר שזו טעות, אם הייתי מייחס להם גישה מוסרית מצפונית אמיתית. טעות לייחס להם נאיביות ומוסריות שטעתה בדרך, הפוסל במומו פוסל. הדברים שבהם הם מאשימים את ישראל משקפים את מדיניותם הם: האובססיה של פתרון שתי־המדינות, ההפרדה בין יהודים וערבים, ולאחריה תאוצת הפילוגים בין היהודים לבן עצמם, היא המדיניות שלהם, זוהי המדיניות עצמה. החרפת העימות היא המדיניות. השימוש בפלסטינים ובסבלם כבשר תותחים של תעמולה בינלאומית אנטי־ציונית – זו התוצאה וזו הכוונה.

מקור : NRG