והתקשורת הישראלית ממשיכה בשלה


כמו בכל תקופה של מלחמה או עימות, התקשורת הישראלית לא מחמיצה הזדמנויות להרתיח את הצופה הישראלי דיווחים חד-צדדיים או "סימטריים" רק מקצרים את גבול הסבלנות של הקהל הלאומי, ופתאום פייסבוק נראה כמו אלטרנטיבה טובה בהרבה טור ביקורת תקשורת

לציבור נמאס; חדשות ערוץ 2. צילום: מיכל פטאל, פלאש 90

זה התחיל לפני כשבוע. לכאורה עוד ערב עמוס בחדשות, שעד מהרה הפך לאחד ממופעי האימים של חדשות 2. ישבתי לצפות בסיכום "נאום השתיקה" של ראש הממשלה נתניהו בעצרת האו"ם. עיקר הנאום עסק בתוכחה כלפי מנהיגי המערב והמוסר הכפול שהם מפעילים בבואם לבקר את מדיניות ישראל. נתניהו העדיף להתמקד בצביעות של המערב בסוגיית הגרעין האיראני וחימוש המזרח התיכון, ולא להגיב על נאום ההסתה של אבו-מאזן.

הריטואל מוכר: כחודש טרם העצרת הכללית באו"ם, עדת הפרשנים ו"המומחים" במחוזותינו מזהירה מפני קטסטרופה מדינית. פעם זה "צונאמי מדיני" שעתיד לפקוד אותנו, פעם אלו מהלכים בינלאומיים שיובילו ל"בידודה של ישראל", והפעם אפילו בישרו לנו שעבאס צפוי להטיל "פצצה מדינית" בנאומו. מפחיד למדי.

ובכן, אבו-מאזן הודיע בנאומו כי אינו מחויב יותר להסכמים עם ישראל. אף פרשן לא טרח כמובן להעיר כי מעולם הפלסטינים לא עמדו בהסכמים, ולמעשה, כבר שנים שלא התקיים דיון בסיסי על תוכנם (למשל, על כך שסוגיית "השלב הסופי" נותרה פתוחה). במקום זה, זכינו למקהלה אחידה על "המבוכה שישראל נקלעה אליה". אתם מבינים? הפרה שיטתית של הסכמי אוסלו (הרג יהודים, חובות כספיים, הפרות ביטחוניות ומהלכים מדיניים חד-צדדיים) הם 'פינאטס' לעומת הרגש שמתמלא בדיווח על "מכה כואבת" לישראל. משל היתה זו זירת אגרוף.

הציבור יודע להגיב בכעס; מיתוג מחדש של חדשות 2

והנה, לא חלפו שתי דקות מנאום ראש הממשלה, ואודי סגל, הפרשן המדיני של 'חדשות 2' ששהה מחוץ לבניין האו"ם, הישיר מבט לאומה ובפנים חמורות סבר הודיע: "נתניהו לא חידש דבר…לא היה בנאום זכר ליוזמה מדינית". ערד ניר אף התפייט ואמר כי נתניהו נשא את "נאום האתמול" (בפרפרזה על "אנשי האתמול", כינוי גנאי מבית מחנה השמאל לכאלה שחושבים אחרת) וכי דרושה מיומנות כדי להבחין בבשורה מדינית חדשה. אמנון אברמוביץ' הזדעף כהרגלו, ופסק ש"27 דקות מהאו"ם היוו בזבוז זמן מיותר וספק אם הדבר ייסלח". לא פחות.

מעניין לאילו יוזמות מתכוונים המומחים. האם לאלו המופקרות מ'קמפ דייוויד' ו'אנאפוליס' (שגם אותן דחו הפלסטינים)? האם ליוזמה הסעודית על מאות אלפי פליטיה הפלסטינים? מסתבר שרק דיבורים על ויתורים ונסיגות מקובלים על האוחזים במיקרופון, כאילו לא למדנו על בשרינו שההסתה והטרור אינם פוסקים גם בזמן משא-ומתן. כשבשנות התשעים התפוצצו כאן אוטובוסים ומסעדות, היו מי שכינו את הנרצחים "קורבנות השלום" – בבחינת תסמינים לחבלי לידת השלום המתקרב ולחומוס שאוטוטו נאכל ברמאללה. כיום קורבנות הטרור הם תוצאה של "היעדר אופק מדיני", שהאחראי לו הוא נתניהו כמובן. אכן. דם לא מפסיק להישפך מסביבנו במזרח התיכון הבוער, מדינות מאבדות את צורתן, גבולות משתנים, ויצחק הרצוג אומר באולפן מבלי להתבלבל: "היתה לנו הזדמנות פז בשנתיים האחרונות לחתום עם שלוש מדינות באזורינו על הסכם שלום, אך נתניהו פספס זאת בהתנהלותו". אבל אין זה מתפקידה של המגישה להעמיד אותו על הזיותיו.

אין ספק, הבחירה של נתניהו שלא לחזור לשולחן המשא-ומתן היא שנויה במחלוקת ולגטימי לחלוק עליה. רבים סוברים באמת ובתמים כי אם ישראל תראה נכונות להידבר עם הפלסטינים, גל הטרור ידעך וניתן יהיה להגיע איתם להסכמי הבנות כאלה ואחרים. ימים יגידו אם נתניהו צדק או מתנגדיו, אך הסלידה הגלויה אליו מכוערת וחסרת הקשר, והיא מעבירה את הפרשנים על דעתם. גם כשעבאס משבח שאהידים, משלם למשפחותיהם משכורות ומסית באו"ם כנגד ישראל, התגובה הפבלובית של הפרשנים תהיה "נתניהו אשם".

גם אירועי הטרור הרצחניים של הימים האחרונים לא הסיתו את כוכבי התקשורת שלנו ממסלולם. על האירועים באופן כללי קבע בנחרצות אוהד חמו שהם "המשך ישיר של המצב בהר הבית וייאוש מהיעדר משא-ומתן"; לאחר רצח בני הזוג הנקין הוסיף רוני דניאל פנינה לא ממש מוצלחת משלו – "המחבלים ידעו שיש ברכב ילדים…והחליטו שלא לפגוע בהם… כנראה רצו לסמן שאנחנו (המחבלים, ד.ב) איננו חיות אדם שהורגים ילדים" – שעד מהרה נהפכה בכלי התקשורת הערביים למטעמים. אחרי יומיים של התאוששות, הכתב עמית ולדמן שם פעמיו אל זירת הרצח בו קיפחו את חייהם נחמיה לביא ואהרון בנט ז"ל, ושאל בדאגה לשלומם של הרוכלים בשוק הערבי (שהביטו ברצח המתרחש לנגד עיניהם ובחרו להמשיך לשתות קולה). אלה סיפרו לו על החשש שאחז אותם שמא יותקפו על-ידי אחיהם הערבים במידה וינסו לעזור. "נפגעה לנו הפרנסה" הוסיף אחד מהם, "מי יבוא לקנות כאן עכשיו"? ואת השבוע התקשורתי המביך קינח משה נוסבאום, שהתנצח בשידור חי עם בנצי סאו ופסק כי לא היה נכון לירות במחבלת מהפיגוע בעפולה, חרף הנימוקים הביטחוניים של ממלא מקום המפכ"ל.

משהו השתנה?

השבוע הזה לא מסמן בהכרח את הצד שאליו מוטה התקשורת, כמו שהוא מהווה תמצית מרה של 22 שנות אוסלו; עצימת עיניים נוכח 100 שנות סכסוך, ודמוניזציה לאוכלוסיית המתיישבים שמעבר לקו הירוק.

התקשורת בעידן הפייסבוק חיה על זמן שאול; אולפן 10. צילום: משה שי, פלאש 90

התקשורת בעידן הפייסבוק חיה על זמן שאול; אולפן 10. צילום: משה שי, פלאש 90

צרכן התקשורת הישראלי משול ל"מר גמיש". ניתן לשחק בו, למתוח, לעוות ולשנות את צורתו עד גבול מסוים שבו החומר העוטף נקרע וכל מה ששמור בתוך הבטן נשפך החוצה. בשגרה, אוזנו של המאזין יכולה לסבול כמעט הכול: חד-צדדיות בדיווחים, איתרוגים מאיתרוגים שונים, תוקפנות כלפי נבחרי ציבור מהצד הלא-נכון של המפה, התעלמות מאירועי טרור "קלים" ועוד. אך כאשר השגרה נקטעת ואירוע לאומי פוקד אותנו ודורש את לכידותנו ואת עמידתנו הנחושה, התקשורת הנוכחית כבר הופכת לדבר שבלתי אפשרי לשאת.

האזרח הישראלי אמנם כבר לא מפנטז על תקשורת אוהדת, אך דיווחים עוינים או אפילו "סימטריים" הם כבר מוצר שהוא אינו מוכן לצרוך. שינויי לשון בין יהודים לערבים ("טרור יהודי" מול "מפגע אלמוני"), בין סביל לפעיל ("יהודים תקפו" מול "אוטובוס נרגם באבנים") וכדומה, חצו מזמן את רף הסבלנות שלו. העובדה שקמים גופי תקשורת ואתרי אינטרנט עם נטייה לאומית יותר המראים שאפשר גם אחרת, מקצרת במיוחד את אורך הרוח שלו כלפי גופי התקשורת המסורתיים.

לאור תוצאות הבחירות האחרונות, קשה במיוחד להתווכח עם הטענה כי התקשורת הממוסדת איבדה את אמון הציבור. בעידן הרשתות החברתיות המשתמש מסגל לעצמו אוריינות תקשורתית ופוליטית, והיא ממלאת אצלו את החלל הריק בהיעדרו של ניתוח אוהד, אמפתי ופטריוטי. מה שלא עשתה הרשות השנייה ונציב תלונות הציבור ברשות השידור, עושה אלגוריתם השיתופים והתגובות של צוקרברג בפייסבוק. הגדיר זאת היטב באולפן הפרשן עמית סגל, באותו ערב רצחני: "נאום נתניהו יתקבל וודאי באהדה רבה בקרב רובו הגדול של הציבור, מה שפחות באולפנים". למעשה, ניתן לומר שבעידן הפייסבוק והטוויטר התקשורת הממוסדת חיה על זמן שאול. הרשתות החברתיות מריצות דיווחים במהירות האור, אפילו לפני הכתבים באתרי האינטרנט הגדולים. ממילא, ככל שהתקשורת תמהר להתאזן ולרכוש את אהדת הקהל כך ייטב לה, וככל שהיא תפגע בסבלנותו כך היא תמהר לאבד מכוחה.

אבל הכי טוב יהיה לאמץ את הפיתרון הקלאסי: פשוט שחררו את ענף התקשורת מאחיזת הממשלה, מוועדות, מסבסודים, מרגולציות וממחיקת חובות למיניהם. בואו ניתן לתחרות אמתית בין ערוצי התקשורת, בתנאי שוק חופשי, להילחם על דעת הקהל הישראלית. נראה אז מי ינצח.

מקור : מידע

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s