עו"ד נוגה ויזל מומחית בייצוג חשודים בעבירות אלימות במשפחה – המדרון החלקלק להתאבדות


עו"ד נוגה ויזל: המדרון החלקלק לאובדנות

קישור לאתר עו"ד נוגה ויזל: http://www.nogawiesel.com

קישור לפייסבוק עו"ד נוגה ויזל: http://facebook.com/nogawiesel

אני מתכבדת לפתוח את הפאנל המקצועי של כנס "אובדנות בצל הגירושין ושירותי הרווחה". אנחנו ננסה לדון קצת על המדרון החלקלק להתאבדות. ננסה לראות אם הפתרונות הממשלתיים למניעת אובדנות אכן אפקטיביים, או שמדובר בהפרחת סיסמאות באוויר, והזרמת כספים לכל מיני גורמים אינטרסנטיים. יש טענה לפיה חברות התרופות וארגוני הפסיכיאטריה תופשים טרמפ על מצוקותיהם של אנשים העומדים בפני דרך ללא מוצא.

משרד הבריאות לא שש לספק את הנתונים. הסטטיסטיקה של משרד הבריאות מתפרסמת רק אחת לכמה שנים בטבלאות שאי אפשר להבין מהן שום דבר, כאשר גם כשמפלחם לפי מעמד אישי, הרי שבין מי רשום כנשוי, יש הרבה שבהליכי גירושין, ועדיין מופיעים כנשואים.

בנובמבר שנת 2011 פנו האבות הגרושים לאו"ם במסגרת ביקורת האו"ם על יישום אמנות בדבר זכויות אזרח בינלאומיות שהמדינה מחויבת לדווח אחת לכמה שנים על התקדמות לקראת יישום האמנות. משלחת של משרד המשפטים הודיעה בוודת הרווחה של האו"ם בז'נבה שאכן הנתון של 150 גרושים או בהליכי גירושין מתוך 400 מתאבדים, הוא נכון, אולם שללו את הטענה שזה עקב חוקי הפלייה. האו"ם דרש ממדינת ישראל לבטל את חזקת הגיל הרך, להקטין את עול המזונות כדי לאפשר קיום עצמי ובכבוד, ולטפל בבעיית האבות המתאבדים.

בסביבות השנים 2005-6 התחיל משרד הבריאות להתעניין בתופעת האובדנות, ורק השנה הקימה השרה יעל גרמן את הוועדה הלאומית למניעת אובדנות אחרי כמה פיילוטים קטנים. מונו 25 מומחים ונציגים שזהותם נשמרת בסוד. עוד בשנת 2007 פנה עו"ד רז משגב לוועדה הבי משרדית למניעת אובדנות, והבטיחו לו להתייחס לסוגיית האבות המתאבדים, אלא שכאמור "ציפצפו" עליו.

אז מרשויות המדינה אנו רואים התעלמות והשתקה. נעבור לאקדמיה ולמועצת העיתונות. חוקי נושא האובדנות באקדמיה, הם בעיקר פסיכולוגים, או פסיכיאטרים, שעניינם לבצע מחקרים במימון חברות התרופות. כך למשך בכנס אקדמי הראשון לאובדנות לפני שנה במכללת תל אביב, אלון וולף היה שם, ודיווח שכל מה שמעניין אותם זה להלעיט כדורים נוגדי דיכאון את הקליינטורה החדשה לחברות התרופות. דיברו שם על כדורים אופייאטים, מבוססי אופיום, ומחקר חדש של כדורים קנבואידים, מבוססי קנאביס. אמרו לו שהפיתרון למצבו הוא פשוט לקחת כדורים.

לפני שנתיים, בספטמבר 2012 אירחה מדינת ישראל את הכינוס האירופי לנטיות אובדניות והתאבדויות. מנהל הכנס הוא דר' גיל זלצמן, מי שמונה ע"י השרה יעל גרמן רק לאחרונה לעמוד בראש המועצה למניעת התאבדויות. לקראת הפקת הכנס הוציא דר' גיל זלצמן מכתב הממוען לכל חברות התרופות, ובו כתב: "הכינוס יכלול אירועים חברתיים באווירה קוסמופוליטית מדהימה בת"א הידועה באופייה האנרגטי והתוסס". אנו מצפים ל 800 משתתפים. כינוס זה מבטיח חשיפה ארוכה מהרגיל של מוצריכם בפני קהל רופאים ומתמחים מובילים". בהמשך המכתב הוא מציע לחברות התרופות חסות לערב גאלה ב 120,000 ₪ וחסות פלטינה ב 80,000 ₪.

קשה לקרוא את המכתב ולא להתפלץ. מזמינים אנשים לכנס שדנים בו על אנשים שמתים, ומבטיחים לקהל אווירה אנרגטית ותוססת??? מזמינים את חברות התרופות לקחת חסות על אירוע שכזה? האם זה לא מדבר בעד עצמו שכל הטיפול הממשלתי במניעת אובדנות נועד להעשיר את חברות התרופות, ולסמם את האזרחים מדעת, על מנת שלא יחושו את הכאב והטרגדיה שבו מצויים חייהם?

כשנה אח"כ, ב- 25.11.2013 מודיעה שרת הבריאות שהיא ממנה את אותו פרופ' גיל זלצמן לראש המועצה למניעת התאבדויות, יחד עם עוד 24 מומחים ונציגים, אלא שאף שם לא מתפרסם בציבור. הטענה היא שפיילוט בשלושה יישובים, רמלה, רחובות וכפר קנא, גרם למניעת התאבדויות באמצעות הכשרת שומרי סף, המאתרים תושבים בסיכון להתאבדות וזה כביכול מוביל לירידה במספר המתאבדים.  שומרי הסף, עוברים הכשרה, ומפנים תושבים שאותרו עם פוטנציאל אובדני לאבחון מקצועי במרפאות הציבוריות לבריאות הנפש של משרד הבריאות בהליך הפניה מהיר, שם הם מקבלים תרופות נוגדי דיכאון המבוססים על אופיום. בארץ מתקיים מחקר לתרופות על בסיס קנביס.

בכתבה בהארץ נכתב ש"לדברי ד"ר בעז לב, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, התוכנית כוללת הקטנת הנגישות לאמצעי התאבדות כמו כלי נשק, תרופות או מקומות שמועדים לפורענות.   בנוסף פועלת התוכנית לאתר אנשים שנמצאים בסיכון, להשלים פערי מידע, לשבור את קשר השתיקה, לייצר שיח ציבורי ומודעות".

אני רוצה להקריא לכם טענות של אותו גיל זלצמן שהופיעו בכתבה: "יש המון דוגמאות בעולם איך מורידים את שיעור ההתאבדות בעזרת פעולות פשוטות. הבריטים למשל, הורידו את מספר הכדורים בחפיסה של תרופות משככי כאבים והצליחו להוריד את שיעור ההתאבדות ב-29%. התאבדות היא הרבה פעמים דחף אימפולסיבי, אם אתה לא מצליח להשיג מיד את האמצעים כדי לבצע אותה – אתה תוותר". זלצמן מוסיף כי "במקומות אחרים בעולם ישנם אתרים שמוגדרים כ"הוט ספוט" – מקומות מועדים לפורענות כמו למשל גשר הזהב בסן פרנסיסקו". אני שואלת האם מישהו מאמין לזה שצמצום כדורי אקמול יצמצם התאבדות, או שגידור אתרי "הוספוט", יצמצם התאבדות? הרי אם המתאבד צריך להגיע אל ההוט- ספוט כדי להתאבד שם, זה אומר שהצעד איננו ספונטני, אלא מחאתי, ובניינים של 10 קומות מהן ניתן לקפוץ, יש בכל פינה בארץ.

גיל זלצמן אומר שכשגידרו את הגשר בסן פרנסיסקו "אנשים לא עברו להתאבד בגשר סמוך, הם פשוט ויתרו על זה", וזו ממש טענה שלא מחזיקה מים. כיצד הוא יודע שלא עברו לגשר הסמוך? אולי פשוט לא הלכו לגשר, והתאבדו בבליעת אקונומיקה במקום?

עוד טוענים במועצה ש"בצה"ל הצליחו לצמצם את התופעה ממצב קיצוני של כ-40-50 מתאבדים בשנה למספר מתאבדים חד־ספרתי באמצעות שינוי גישה מערכתי והטמעת הנושא בהכרת מפקדים, עיבוי מערך בריאות הנפש ורצף טיפול אגרסיבי".

אלא שגם זה לא נכון שכביכול באמצעות הגדלת מספר הפסיכולוגים הקטינו את ההתאבדות. בצבא פשוט למדו שאי אפשר לדחוק חיילים לפינה ולשלוח אותם לשרת במקומות ובתפקידים הגורמים להם מועקה, אז באים לקראתם, מזיזים אותם מהשטח הקרבי למצב ג'ובניק, מכירים בהם כחיילים בודדים ומגדילים להם את המשכורת הצבאית, ואז הם לא מתאבדים, או לפחות שורדים את השלוש שנים.

בישיבה הראשונה של המועצה למניעת התאבדויות השרה יעל גרמן אמרה ש"הגיע הזמן להזיז הצידה את הסטיגמות שדבקו לנושא ההתאבדויות ולהפסיק לטאטא את העניין מתחת לשטיח. משפחות שיקיריהן התאבדו לא צריכות עוד להסתובב בינינו עם תחושה של אות קין על המצח… "התאבדות היא לא מחלה מדבקת, עלינו לדבר על התופעה להעלותה לסדר היום, ולעשות כל מאמץ כדי לצמצמה.

הבעיה היא שאלו סיסמאות דמגוגיות. מאחורי הקלעים פועלת קליקה של אינטרסנטים ובעלי מקצוע אשר טוענים שסיקור כתבות התאבדות, ופירוט הסיבות להתאבדות בציבור יוצר גלוריפיקציה של ההתאבדות, והם מתלוננים באופן סדרתי על כל כתבה שבה מפורטים יותר מידי פרטים. כך למשל כל הכתבות על דורון חביב שהתאבד בגלל שגרושתו מנעה ממנו את הילדים והצית את עצמו, ובהם אפילו נקבו בשמה של הגרושה, הועלמו מהרשת.

למעשה יש לנו כאן את כל המידע שצריך לדעת על המועצה של יעל גרמן. ראשית המועצה חשאית וחבריה חשאיים. שנית, לאור הכנס האירופי שהיה בישראל, מסתמן שהמענה הממשלתי הוא הלעטת אנשים בתרופות. שלישית, הנושא של הקטנת נגישות לנשק, והקטנת חבילות כדורים לכאב ראש פשוט מעורר לעג, שכן מי שרוצה להתאבד תמיד יכול לקפוץ ממגדל מגורים ברמת אביב, או להטביע עצמו בים, ואת המגדלים והים אי אפשר לסגור. כל הכסף והזמן שיושקע בזה נשמע כמו טיוח ובזבוז משעוועים.

ומכאן לשומרי הסף והתרופות. בקבוצת א' זה אבא היו לא מעט אנשים שאיימו להתאבד. הם גם מפרטים בדיוק למה, אם זה הניתוק מהילדים, השופטת העוינת בבית המשפט למשפחה, הרשמת העוינת בהוצל"פ, פקידת הסעד שמנתקת מהילדים, צו מאסר על מזונות, או כתב אישום שמוגש על שטות. ואין מה לעשות.

הדילמה היא שאם מצלצלים לרשויות, אז ישלחו שני בריונים עם אלונקה לאשפז בכפייה את האיש, ואז סיכוייו לראות את הילדים הם אפסיים. זה מה שקרה לאלון וולף למשל, כאשר זוגתו נפרדה ממנו שבועיים לפני הלידה הוא נכנס לדיכאון והתאשפז, כדי להירגע. מאז זוגתו ופקידות הסעד השתמשו באשפוז זה כדי למנוע ממנו את הקשר עם ילדתו, ואת הכתם הפסיכיאטרי שדבק בו הוא לא יכול היה להסיר גם שנים אחר כך.

האשפוז הפסיכיאטרי עצמו כרוך בהשפלה, ואלימות המופעלת בבית החולים לבריאות הנפש: האבסת כדורים וזריקות ללא יכולת התנגדות, ריתוקים, שהייה בחדרים מרופדים, יחס מתנשא של הצוות, וצורך להציג הצגה ש"השתקמת" רק כדי לצאת משם. כלומר מדובר בטראומה על גבי טראומה, שרק עלולה להעצים את הנטיות האובדניות.

בעיה נוספת, במישור הפלילי היא הפללת מי שמאיים להתאבד. גם כאן מקרה אלון וולף סיפק לנו הצצה לדילמות המוסריות. אלון ניסה לשדל את זוגתו לוותר על התביעות, ולפתוח דף חדש, אבל לדאבוננו, הוא גם איים בהתאבדות. בגין האיום הזה הוגש נגדו כתב אישום, והשופט שאול אבינור שלח אותו לחודשיים "הסתכלות" בתנאי מעצר. כאשר פרקליטו טען שזהו היה אמירה שלא מלווה באספקט פלילי, הניד השופט כתפיים ואמר ,מה לעשות, יש פסיקה שאיום בהתאבדות זה סחיטה רגשית".

התוצאה היא שחודשיים לאחר ששוחרר, אלון וולף באמת התאבד. השאלה היא האם עצם הגשת כתב אישום על :איום בהתאבדות", היא עצמה טריגר לכך שמעשה ההתאבדות אכן יקרה, והאם לא רובצת לפחות אשמה מוסרית של שידול להתאבדות על מי שחתם על כתב האישום הזה?

פרט לכך, מה באמת ניתן לעשות בנסיבות שהחוק עצמו עוין גברים, ופשוט לא ניתן לנחם את הגבר ש"יהיה טוב", מכיון שכולם יודעים שלא יהיה טוב, וששום דבר לא ישתנה? פקידת הסעד לעולם לא תשנה דעתה, החוב בהוצל"פ לעולם לא יימחק, בריביות הרצחניות ימשיכו לטפס, רישיון הנהיגה לא יוחזר, הקשר עם הילדים רק יחמיר ויגיע לניכור מוחלט. כסף לשלם לעורך דין לא יימצא, וכל הגשה של בקשה נוספת תיתקל בטענה "הוא תובע סדרתי".

דווקא ידוע על אנשים שעמדו בפני התאבדות והצילו את חייהם באמצעות בריחה מהארץ. ממשלת צרפת אפילו הכירה בגברים ישראליים כפליטים על רקע התעללות מגדרית. לפעמים מדובר באנשים שאפילו לברוח מהארץ ולהתחיל חיים חדשים בחו"ל הם לא יכולים, כי בגלל צווי עיכוב יציאה הם אסירי ציון, והגוף שלהם משועבד לטובת המזונות וההוצל"פ.

הרעיון שיש לכלוא את אותם אנשים על סוף אובדנות, בארץ, כאשר הם חיים במצב בלתי אפשרי שאין להם איך להאכיל את עצמם, לוקחים את רישיון הנהיגה והזכות להחזיק חשבון בנק, מעקלים את כל מה שהיה להם, לפעמים 100% מהמשכורת, ומכניסים אותם ל 21 ימי מעצר כל שני וחמישי בלי חקירת יכולת. בנסיבות אלה, מה הטעם להחזיק את הגבר כלוא בישראל, כאשר הוא סוס מת שלעולם לא יצליח להניב את הכספים הנדרשים לסגור החובות??? הוא לעולם לא יוכל לפרנס את עצמו וכאמור, הוא על סף התאבדות?

אולי דווקא לאפשר לאנשים כאלה לעזוב הכול ולצאת לחו"ל הוא הפיתרון שיציל חיים? נניח שאותו אדם מביא הערכת פסיכיאטר שאין לו אופק קיומי בישראל, אז אולי צריך פשוט להציל את חייו ולשחרר אותו, לתת לו לעזוב הכול לטובת חיים חדשים בחו"ל?

עו"ד נוגה ויזל מומחית בייצוג חשודים בעבירות אלימות - כנס בית ברודט לתרבות יהודית - אובדנות בצל הגירושין ושירותי הרווחה - המדרון החלקלק להתאבדות

מקור : חדשות רווחה – לשכת רווחה גבעתיים – לשכת רווחה רמת גן – מידעון לאזרח

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s